הסיפור הזה חוגג היום 25 שנה

אפריל 2000, שני סטודנטים שלא צריכים סיבה מיוחדת לחתוך סתם באמצע סמסטר אביב של תואר ראשון.

לונדון היתה בערך המקום האחרון שחלף לרונן ולי בראש כיעד לחופש אבל אמרנו, זורמים. המחיר של הלואו קוסט (מה שאז נקרא צ׳ארטר) היה כזה שלא השאיר לנו הרבה ברירות. 

כבר ביציאה מהמטוס, שמענו 2 חבר׳ה לונדונים מקומיים מדברים בהתלהבות על איזשהי תחנה שעומדת לעבור מהפכה. נדחפנו לשיחה שלהם והם סיפרו שזו תחנת כח שנמצאת על התמזה ובעוד כמה ימים היא תפתח כמוזיאון, לא ברור להם בדיוק על מה ואיך אבל שזה הולך להיות אפילו משהו שלא היה כמוהו וגם בחינם.

לא ממש התרשמנו מהסיפור שלהם, המראנו נחתנו ויומיים אח״כ עברנו במקרה ליד הגלגל  פה כבר אי אפשר היה להתבלבל, כל העולם דיבר על מה שהרימו כמה שבועות קודם.

באותה תקופה עוד קראו לו גלגל המילניום, זה היה פטנט פיזיקלי והיה עליו ויכוח ציבורי סוער, על גודל ועל גודל הכיעור ועל איזה מזל שזה זמני (חמש שנים ומפרקים. כן? זה היה הדיבור אז). 

ומשם החלטנו לזרום ופשוט סתם להמשיך על אותה הגדה, כהרגלנו לא תכננו כלום מראש וגם לא היה לאזור הזה מי יודע מה להציע, יחסי ציבור גרועים של תעשייה כבדה, אוכלוסיה ממעמד נמוך, הבן החורג של העיר רק שתוך כמה דקות התחלנו להרגיש איזה וייב של התרגשות  באוויר. 

תחנת כח מכוערת בטירוף עמדה מולנו במעין כיעור מפואר וחדש ונפלנו על יום הפתיחה. 

שמיני למאי היה יום הפתיחה של מה שאותם השניים דיברו עליו ומה שלימים יהיה אחד מהמוזיאונים הגדולים והידועים בעולם, בטח בז’אנר האומנות המודרנית.  זה ששמו יקרא Tate modern. 

את הסיפור המלא על הדרך שעשינו כדי לפגוש את הטייט ביום לידתה יכול להיות שהייתי שוכחת אבל בדיוק לפני כמה ימים התגלגל לידי פוסט שמציין 25 שנה עם יום הולדת עגול ועם מיצגים שמגיעים במיוחד. 

זו סגירת המעגל שלנו, שני הסטודנטים שהפכו בינתיים לאזרחי לונדון וסוגרים בדיוק היום 17 שנה מיום הגיענו לממלכה, וכל זה בזכות אותו טיול שכה היטיב להציג לנו עיר שהדברים הטובים בה מגיעים בעיקר במצבים של חוסר תכנון ושל ׳רק הגענו במקרה׳ :).  

הפוסט הבא יעסוק בסיורי הקיץ שלנו בלונדון – מה אסור לפספס כשמזג האוויר סוף סוף משתף פעולה